הפדגוגיה של השאילה
המאמר מציג גישה להוראה המבוססת על שאילת שאלות
השאילה – הפעילות של יצירת שאלות – היא תכונה אנושית מובהקת. בנוסף להיות האדם "הומו-ספיאנס" (אדם-חושב), כפי שכינה אותו אריסטו; "הומו-פאבר" (אדם-מייצר), כפי שכינה אותו מרקס; "הומו-לודנס" (אדם-משחק), כפי שכינה אותו הויזנגה; "הומו-סימבוליקוס" (האדם המסמל), כפי שכינה אותו יאספרס; "הומו-נרטיבוס" (יצור המספר לאחרים ולעצמו סיפורים), כפי שכינו אותו כמה הוגים בעלי עמדה פוסט-מודרניסטית (ויש כינויים נוספים המנסים ללכוד את "מהות האדם"); האדם הוא גם "הומו-אינטריגוס" (אדם-שואל וחוקר), יצור היוצר שאלות בחתירתו הבלתי נלאית להבנת עצמו והעולם.
לתכונה אנושית זו – היכולת והנטייה לשאול שאלות – יש תכונות יסודיות, פרדוכסליות למדי, ובעלות משמעויות חינוכיות מעשיות. להלן ארבע תכונות כאלה: השאילה (א) יוצרת דבר מה חדש לחלוטין, יש מאין, ובמובן מסוים גם אין מיש, "רואה" את מה שאיננו; (ב) מהווה עיבוד מיוחד של ידע קודם, גילוי של הבנה (או "ביצוע הבנה" בלשון "תיאוריית הביצועים של הבנה" של גרדנר ופרקינס, שלפיה להבין פירושו לבצע פעולות של חשיבה על ידע באמצעות ידע); (ג) סותרת את ההנעה ומעוררת אותה; (ד) מעצבת את התשובה באמצעות מושגיה. תכונות אלה מהוות תנאים המאפשרים את השאילה, תנאים שבלעדיהם שאילת השאלות לא הייתה יכולה להופיע.
המאמר פורסם ביורם הרפז (עורך), הוראה ולמידה בקהילת חשיבה: בדרך לבית ספר חושב, חוברת 18, ינואר 2000, עמ' 109-103