למה תיאטרון?
צריך להחליף את המקצוע הבית ספרי בתחום שבאמצעותו יכולים צעירים להבין את העולם
בסוף שנות השישים, ב־1969 ליתר דיוק, כאשר העיסוק בתוכני ההוראה היה בעיצומו והמושג "מבנה דעת" כיכב בשיח החינוכי, החילו ניל פוסטמן וצ'רלס ויינגרטנר (Postman and Weingartner 1969) וצבי לם (1969) את הרעיון של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר" על ההוראה, והסיטו את העניין בתכנים לעניין בהוראה. עם ובלי קשר להסטה זו, העניין בתכנים, במבנה הדעת או במבנה הדיסציפלינות, שהובילה שורה מכובדת של הוגים – ג'וזף שוואב, ג'רום ברונר, פיליפ פניקס, פול הרסט ואחרים – דעך לאטו, והוגי החינוך ויתרו בהדרגה על ניסיונם לגלות את מבני העומק של תחומי הדעת ולהפיק מהם הנחיות להוראה.
פוסטמן וויינגרטנר וצבי לם טענו – כל אחד בדרכו שלו – שבחינוך "המדיום הוא המסר", כלומר שיטת ההוראה היא התוכן האמיתי של ההוראה. מה שחשוב באמת אינו תוכני ההוראה אלא שיטת ההוראה – הדרך שבה המורה מלמד את התכנים ומעודד (או לא מעודד) את התלמידים ללמוד ולחשוב. לשיטת ההוראה, הם טענו, יש השפעה חינוכית רבה יותר מהתכנים הנלמדים באמצעותה; שיטת ההוראה נותנת משמעות לתכנים ומעצבת את איכות הלמידה שלהם ואת איכות החשיבה עליהם ואתם.