חינוך החשיבה: מיומנויות נטיות הבנה

המאמר מציג שלוש גישות לחינוך החשיבה

להורדת המאמר

מבול הפרסומים בתחום חינוך החשיבה הולם בכל מי שמעלעל בספרות החינוכית שראתה אור בעשורים האחרונים. די להקליד את הצירוף "חינוך חשיבה" בכל מחשב של ספריה אקדמית מעודכנת כדי לעמוד על כמות הפרסומים בנושא. סווארץ ופרקינס הצביעו על כך וכתבו: "נוצר סדר יום חינוכי חדש שחינוך החשיבה במרכזו" (Swartz & Perkins, 1990, p. xv); סטרנברג העיר כי "קשה לקרוא כיום משהו בספרות החינוכית מבלי להיתקל בעניין החדש בהוראת החשיבה" (Sternberg & Spear-Swerling, 1996, p. 102); קירבי וקיוקנדל תיארו את "התפוצצות" הפרסומים בתחום ואת "הפעילות הלוהטת" סביב הנושא וסיכמו: "נבנה מומנטום לקראת רפורמה משמעותית של בתי הספר ואנו רוצים להאמין שהוראת החשיבה תוכל להוביל אותו. החשיבה נעה לראש סדר היום החינוכי במהלך שמונה השנים האחרונות" (Kirby & Kuykendall, 1991, p. 8); מרזנו ועמיתיו כתבו: "בשנים האחרונות הגיעו אמריקאים רבים למסקנה שחשיבתם של תלמידינו לוקה בחסר. במטרה לעודד את הוראת חשיבה נשטפנו בגלים של ספרים, מאמרים ודוחות" (Marzano et al., 1988, p. 1); קולס ורובניסון סקרו את התפשטותו של חינוך החשיבה מצפון אמריקה לאנגליה ולמדינות אחרות באירופה והביעו התפעלות מן העניין העצום בנושא (Coles & Robinson, 1991); וקוסטה יכול היה לכתוב על רקע התפתחות מהירה ומבטיחה זו, כי "החינוך הקוגניטיבי" יהיה ראש החץ של "העידן הגלובלי החדש", שבו תשלוט ההכרה ש"חשיבה טובה ופיתוח השכל הם הבסיס לאיכות חייהם של פרטים וחברות" (Costa, 1991, p. ix).

אך מהו בדיוק "חינוך החשיבה" המעורר עניין רב כל כך? האם יש לו מצע חינוכי אחיד ומגובש? אם לא; אילו גישות מתרוצצות בקרבו? האם גישות אלה עולות בקנה אחד? היש לגישה אחת עדיפות על פני הגישות האחרות? מה ההשתמעות של כל זה להוראת החשיבה בפועל? בקיצור, "למה להאמין ומה לעשות?" ; אלה הן השאלות הכלליות שמאמר זה ינסה להשיב עליהן.