לקראת ביסוס אונטולוגי של הגישות לחינוך החשיבה

המאמר מנסה להסביר מדוע יש שלוש גישות לחינוך החשיבה ולא פחות או יותר

להורדת המאמר

בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת התחבט דיוויד ראסל, מרצה לחינוך באוניברסיטת קולומביה הבריטית בקנדה, על פני שני מאמרים בכתב העת The School בשאלה מהי חשיבה ביקורתית. בסוף שנות החמישים הוא סיכם את עמדתו בסוגיה זו במאמר ב-Encyclopedia of Educational Research. בפרק הזמן שבו ניסה ראסל להגדיר 'חשיבה ביקורתית', תפס המושג מקום שולי ביותר בשיח החינוכי. שנות דור אחר כך הוא הפך למוקדה של תנועה חינוכית רבת היקף והשפעה – התנועה לחשיבה ביקורתית. תנועה זו נמצאת במוקדה של תנועה חינוכית אחרת, רחבה יותר וממוקדת פחות – התנועה לחינוך החשיבה. ראסל עצמו כמעט שאינו נזכר בשיח התנועה לחינוך החשיבה, כתב העת הקנדי הצנוע The School שבו פרסם את מאמריו חדל להופיע והאנציקלופדיה שבה סיכם את עמדתו התיישנה ויצאה מכלל שימוש; אך ההגדרה התמציתית שהציע לחשיבה ביקורתית התפתחה וצברה רוחב, עומק ומתחים פנימיים. אכנה אותה כאן, לאחר תיקונים, הנוסחה של חינוך החשיבה. במהלך הדברים אפתח אותה לעיקרון-על שבאמצעותו אתאר ואנתח את הרעיונות של התנועה לחינוך החשיבה, ואנסה לעגן אותה ב'תיאוריה אונטולוגית של חשיבה טובה'.